יום שני, 25 בפברואר 2019

עו"ד נועם קוריס – על יעוץ משפטי, הימורים ומשטרת ישראל

עו"ד נועם קוריס –  על יעוץ משפטי, הימורים ומשטרת ישראל

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

השבוע פנה אלי לקוח קבוע שלי והתייעץ איתי לגבי איזה עניין, הוא אמר לי שהוא "רוצה לוודא" שמותר לו לעשות איזה משהו שלדבריו "כולם עושים".

לאור חיסיון של יעוץ עו"ד לקוח, בואו נאמר, שהוא התייעץ איתי לגבי סוג של פרסום באינטרנט, ולא אכנס כאן יותר לעומקו של יעוץ, רק אציין שמייד הסברתי לו את האיסור, ואחרי שניסה להתעקש גם שלחתי לו בווטסאף, גם את נוסח החוק הרלוונטי.

תקשיבו, זה עדיין לא שכנע אותו, הוא התקשר אלי ונתן לי דוגמאות של אחרים שמפרסמים בצורה שבה הוא רוצה לפרסם, לדבריו.

הוא אפילו שלח לי בווטסאף, פרסום קצת דומה למה שהוא תיאר, של מישהו אחר.

בכל מקרה, ההתעקשות שלו פתאום הזכירה לי לקוח אחר, שבשנת 2005 הפעיל את אחד מאתרי האינטרנט הגדולים והמובילים בישראל וביקש "רק לוודא" איתי, שגם לו מותר לפרסם הימורים בחו"ל, כמו בוואלה, נענע ו MSN.

אז דרך אגב, באמת בכל האתרים הגדולים היו המון פרסומים ובאנרים שהובילו לאתרי הימורים גדולים בחו"ל, בעיקר בארה"ב.
אז מכוון שלא הכרתי היטב את התחום, עשיתי קצת בדיקות של החוקים השונים, וראיתי שחוק העונשין, בסעיף 224 וב סעיף 227, שאומר כך:
 "השתתפות בעריכת הגרלות והימורים
227. המציע, מוכר או מפיץ כרטיסים, או כל דבר אחר, הבאים להעיד על זכות להשתתף בהגרלה או בהימור, וכן המדפיס או המפרסם הודעה על הגרלה או על הימור, דינו  מאסר שנה אחת כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(33)."
אוסרים על פרסום הימורים בישראל, למיטב הבנתי ללא קשר למיקום הגיאוגרפי של הימורים אלו, זה גם מה ששלחתי לו.

אני זוכר שהוא ממש התאכזב, אולי הוא אפילו כעס, לאתרים כמו וואלה, נענע, MSN היה כבר אז יעוץ משפטי מהמשרדים הנחשבים בישראל. "איך הם מפרסמים?" הוא הקשה אלי.

"אתה עו"ד, תעשה שגם אני אוכל לפרסם כמוהם!"

זה היה מאוד מתסכל, הרי לאתרי הענק האלו, שבבעלות מיקרסופט וואלה תקשורת ונענע יש יועצים משפטיים ידועים, והנחתי שמפעילי האתרים התייעצו עימם, ואפילו הלקוח שלי התעקש ושאל אותי, מה הבעיה "לשעות כמו כולם", ורק אני לא מצאתי איך לאפשר ללקוח שלי לפעול לפי שאיפותיו העיסקיות, ובמסגרת החוק.

אני זוכר שחפרתי וחפרתי וממש ניסיתי למצוא פתרון חוקי ואז פתאום אחרי כמה ימים הלקוח שלח לי סמס עם המילה "תודה!" ועוד כתבה על כך שמשטרת ישראל פשטה על משרדי וואלה, וחקרה חשודים, ותפסה חומרים- והכל בגלל פרסום הימורים לא חוקיים ובדיוק אותם הבאנרים.

אחרי זמן קצר גם פורסם, שהמשטרה פשטה על משרדי נענע, MSN, וספורט און ליין. הנה זה עדיין מופיע כאן:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1067681
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3194450,00.html

אז לא עקבתי אחר כך על הפרשה של ההימורים בוואלה, ולא בדקתי האם העמידו מישהו לדין בעניין, אבל אין לי ספק שהיום כבר אף אתר גדול לא מפרסם הימורים בצורה לא חוקית.

עכשיו מה שנשאר לי זה לחזור שוב אל הלקוח שלי מעכשיו, ולהסביר לו את דעתי על "כולם עושים" ו"כמו כולם".


ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס - כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

עו"ד נועם קוריס

תגיות:

עו"ד נועם קוריס, וואלה, הימורים, משטרת ישראל, כמו כולם

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

מדיה תקשורת ישלמו ארנונה, הערעור לעליון נדחה


מדיה תקשורת ישלמו ארנונה, הערעור לעליון נדחה

במסגרת בקשה שהוגדרה בקשה לעיכוב ביצוע הנסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 3.6.2018 (עת"ם 5212-12-15, השופטת ז' בוסתן) קבע לאחרונה בית המשפט העליון, שיש לדחות את הבקשה ונכון לחייב את מדיה תקשורת בתשלומי ארנונה.

רקע והליכים קודמים

המבקשת, מדיה תקשורת ע"ר, היא עמותה העוסקת בתקשורת, בחינוך ובקהילה ופועלת בעיר פתח תקווה זה למעלה משני עשורים (להלן: העמותה). במהלך שנות פעילותה עשתה העמותה שימוש במבנה שהקצתה לה המשיבה, עיריית פתח תקווה (להלן בהתאמה: הנכסו-העירייה), בין היתר, לצורך הפעלתו של אולפן שידורים. בשנת 2011 דרשה העירייה לראשונה מהעמותה לשלם ארנונה בגין הנכס, ונכון לשנת 2015 עמד החוב של העמותה בגין כך על כ-150,000 שקלים. בשלב זה הגישה העמותה עתירה מינהלית שבה ביקשה סעד הצהרתי לפיו עד ליום 1.9.2015 היא הייתה "גוף עירוני" שהוקם על-ידי העירייה ופעל למען צרכיה ולטובת התושבים, ולכן אין מקום לחייב אותה בתשלום ארנונה. כמו כן, העמותה טענה שעל העירייה להשיב לה כספים בסך של 140,000 שקלים שקוזזו מהקצבה שאותה ייעדה העירייה לעמותה. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2016 חויבה העמותה לפנות את הנכס, בהתאם לפסק דין שנתן בית משפט השלום בפתח תקווה בתביעה לסילוק יד שהגישה נגדה העירייה (תא"ק 53602-12-15, השופט נ' שטרנליכט).


עוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? - ערוץ 7

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע



ביום 30.12.2015, לבקשת העמותה, הוציא בית המשפט המחוזי צו ארעי האוסר על העירייה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים, לרבות בדרך של עיכוב כספי תמיכה.

בהמשך דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, בקבעו כי העמותה היא אישיות משפטית נפרדת מן העירייה, אשר עשתה שימוש בנכס השייך לעירייה במשך שנים ארוכות ועד לשנת 2011, מבלי שנדרשה לשלם ארנונה. בית המשפט המחוזי אמנם דחה את גרסת העירייה לפיה העמותה לא חויבה בארנונה בעבר בשל טעות ולא מתוך רצון של העירייה לסייע לה, אך קבע כי מכל מקום העמותה אינה "עמותה עירונית". בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי עמותה יכולה להיחשב "עירונית" רק בהתקיימם של שני תנאים. ראשית, על העירייה להחליט על הקמתה ברוב של חברי המועצה (כנדרש לפי סעיף 3 לצו העיריות (הקמת תאגידים), התש"ם-1980 (להלן: הצו)). שנית, על ההקמה להיות מאושרת על-ידי שר הפנים (כנדרש לפי סעיף 1 לצו). במקרה דנן, כך נקבע, לא ברור אם התקבלה החלטה על הקמת העמותה ברוב של חברי המועצה, אך מכל מקום לא ניתן אישור לכך על-ידי שר הפנים. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי יש לפטור את העמותה מארנונה רק משום שהיא לא נדרשה לשלם ארנונה מאז החלה להחזיק בנכס. בית המשפט המחוזי עמד על כך שרשות מקומית אינה רשאית לפטור מתשלום ארנונה ללא הסמכה בחוק. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי העובדה שהעירייה פעלה ללא בסיס חוקי במשך תקופה ארוכה תוך מתן פטור מתשלום ארנונה לעמותה אינה מונעת ממנה את האפשרות לתקן מצב זה. מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיה של העירייה לפיהן היה על העמותה למצות הליכים על ידי הגשת השגה למנהל הארנונה. בית המשפט המחוזי קבע, כי במקרה דנן עיקר טענות העמותה מופנות כנגד עצם חוקיות חיובה בתשלום ארנונה ולכן אינן נוגעות לאחת מעילות הערעור המנויות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ומצויות בסמכותו של מנהל הארנונה.
נועם קוריס עורכי דין 
הבקשה שבפני העליון:

העמותה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו הגישה בקשה שהוגדרה, כאמור בפתח הדברים, כמכוונת לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

בעיקרו של דבר, העמותה טענה בערעורה כי היא "עמותה עירונית", ומצביעה על מאפיינים המעידים לשיטתה על כך. עוד נטען כי השינוי ביחס לעמותה הגיע רק כאשר התחלפו ראשי העירייה. בבקשה דנן טוענת העמותה, על רקע האמור, כי סיכויי הערעור שהגישה הם גבוהים. באשר למאזן הנוחות, טוענת העמותה כי בעבר היא התקיימה מכספי תמיכות, וכיום היא מתקיימת מכספי תרומות, באופן שלא יאפשר לה לשלם את חוב הארנונה הנדרש על-ידי העירייה. העמותה תומכת את טענותיה בתצהיר מטעם יושבת ראש העמותה לפיו נקיטה בהליכי גבייה טרם הכרעה בערעור יגרום לה נזק בלתי הפיך ויוביל לקריסתה הכלכלית.

ביום 8.8.2018 הורה בית המשפט העליון לעירייה להגיב לבקשה. בתגובתה טענה העירייה כי עיכוב ביצועו של פסק דין העוסק בעיכוב תשלום חיובי ארנונה ייעשה במקרים חריגים, בהתאם לבחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. העירייה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי חיוב העמותה בתשלום הארנונה בגין הנכס נעשה כדין, מאחר שאין יסוד לטענה כי העמותה היא תאגיד עירוני, ועל כן סיכויי הערעור נמוכים. כן טוענת העירייה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת העמותה, אשר לא צירפה כל אסמכתה אובייקטיבית לטענתה כי ביצועו של פסק הדין יוביל לקריסתה. מנגד, נטען כי העירייה היא רשות מקומית אשר תוכל להשיב לעמותה את הכספים שישולמו, ככל שתידרש לכך. בנוסף, עמדה העירייה על האינטרס הציבורי הגלום בגבייתם של תשלומי ארנונה.

דיון והכרעה

לאחר שבית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, צוין כי על אף שהעמותה הגדירה את הבקשה דנן בקשה לעיכוב ביצוע, החיובים שאת גבייתם מבקשת העמותה לעכב אינם נובעים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. במובן זה, מדובר בבקשה שבמהותה מכוונת למתן סעד זמני בערעור (ראו והשוו: עע"ם 2215/08 עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים‏, פסקה 18 וההפניות שם (17.3.2008); ע"א 1699/13 שיכון אזרחי בע"מ נ' עו"ד אורי ברגמן, מנהל מיוחד של בנק למסחר בע"מ, פסקה י"ג (13.3.2013)). מכל מקום, גם לגוף הדברים איני סבורה שיש להיעתר לסעד המבוקש על ידי העמותה.

כידוע, בקשות למתן סעד זמני בערעור נבחנות לפי שני שיקולים: סיכוייו של הערעור להתקבל ומאזן הנוחות בין הצדדים לו (עע"ם 9347/09 י.ד ברזאני בע"מ נ' קל-בנין בע"מ, פסקה 6 וההפניה שם (13.12.2009) (להלן: עניין ברזאני); עע"ם 964/15 זועבי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הגלבוע, פסקה 14 (19.4.2015) (להלן: עניין זועבי)), כאשר אבן הבוחן המרכזית בבחינת בקשות כאלו היא מאזן הנוחות (ראו: עניין ברזאני, בפסקה 7; עניין זועבי, בפסקה 15). זאת ועוד: התנאים למתן סעד זמני לתקופת הערעור מחמירים מאלו החלים בערכאה הדיונית, שכן דחיית העתירה משנה את נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין (ראו: עע"ם 10216/16תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (9.1.2017)).

בנסיבות העניין, העמותה לא הניחה תשתית עובדתית של ממש לטענותיה כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם תידחה בקשתה. טענותיה – הגם שגובו בתצהיר – נטענו בעלמא, ללא פירוט, ומבלי שגובו בראיות בדבר מצבה הכלכלי (ראו: ע"א 6763/13 חוות בי פי אס בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 14 (14.11.2013)). הדברים אמורים בפרט כאשר הצד שכנגד הוא רשות מקומית, ועל כן חזקה שהעירייה תוכל להשיב לעמותה את הכספים שייגבו ממנה, ככל שיתקבל הערעור (ראו: עע"ם 7044/16 כחלון נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 וההפניות שם (14.12.2016)). על כך יש להוסיף, כי יש טעם בטענת העירייה לפיה קיים אינטרס ציבורי בגביית החוב, שהוא במהותו מס עירוני (ראו: עע"ם 6269/14 עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה, פסקה 11 (20.10.2015)). בהתחשב בכל האמור לעיל ביחס למאזן הנוחות, בית המשפט העליון קבע, שלא התרשם כי סיכויי הערעור נוטים לטובת העמותה באופן שמצדיק את מתן הסעד המבוקש.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 24 בינואר 2019

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בפניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 7517/17 מיום 11.11.2018, שניתן על ידי השופטים נ' הנדלד' ברק-ארז וג' קרא.


העותר תבע את המשיבים בגין הפרת זכות יוצרים במחזה. העותר טען כי המשיבה 2 העלתה מחזה מאת המשיב 1, והמחזה הועתק ממחזה שחיבר העותר. בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) דחה ביום 1.1.2017 את התביעה. נקבע כי גם אם קיים דמיון בין המחזות במוטיבים מסוימים, יש ביניהם הבדלים ניכרים בסגנון, בדמויות ובדיאלוגים המכוננים. משכך נקבע שהמחזה של המשיב 1 הוא יצירה נפרדת שאינה מפירה את זכויות העותר. בית המשפט המחוזי קיבל תביעה שכנגד שהגיש המשיב 1 נגד העותר בגין לשון הרע שפרסם כשהביא את טענותיו לפני גורמים שונים במשיבה 2.

העותר ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, והמשיב 1 הגיש ערעור שכנגד. ביום 11.11.2018 נדחה הערעור בעניין הפרת זכות יוצרים. בית המשפט הזכיר כי דיני זכויות יוצרים אינם מגינים על רעיונות, אלא על אופן הביטוי של הרעיון. עוד צוין כי ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה חדה, אך במקרים מסוימים – כמו המקרה שלנו – אין "דמיון מעשי בין שתי יצירות", ולכל היותר יש ביניהן "קרבה רעיונית מסוימת". לשלמות התמונה יוער כי בית המשפט קיבל את ערעור העותר באשר לתביעת לשון הרע ודחה את הערעור שכנגד של המשיב 1.

מכאן הבקשה כעת. העותר טוען כי קביעות בית המשפט העליון בדבר הפרת זכות היוצרים סותרות הלכה שנפסקה בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970) (להלן: עניין אלמגור) ושאושרה בע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813, 820 (1982). נטען כי בעניין אלמגור נקבע סייג לכלל שזכות יוצרים אינה חלה על רעיון כשלעצמו: זכות יוצרים תחול על צירוף רעיונות בעלילה שמצא ביטוי מוחשי ביצירה. העותר טוען כי פסק הדין של בית המשפט העליון אזכר את הכלל שנקבע בעניין אלמגור בלי הסייג, ומשכך סטה מההלכה הפסוקה. עוד נטען כי הפסיקה בשאלה זו בערכאות הנמוכות אינה אחידה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה הוא הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשה לקיים דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, תתקבל רק מקום שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה. על ההלכה להיות גלויה על פני פסק הדין, ברורה ומפורשת (דנ"א 790/06ענבר נ' יעקב (15.3.2006); דנ"א 3310/18 פלוני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 4 (5.8.2018)). בפסק הדין מושא העתירה לא קבע בית המשפט העליון הלכה בדבר ביטול הסייג שהעותר טוען לו, והוא לא ביקש לקבוע הלכה בעניין זה. הקביעה שהמחזה של המשיב אינו מפר את זכות היוצרים של העותר נשענה על היעדר דמיון מעשי בין ביטויי הרעיונות הקרובים במחזות, וצוין כי הקרבה הרעיונית היא לכל היותר "מסוימת". מסקנה זו נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. משכך, אין הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 4140/18 אבו חסן נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין חיפה, פסקה 4 (4.7.2018)).


עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

האימא השאירה הדירה בצוואה רק לשתי בנותיה וערעורו של האח נדחה

האימא השאירה הדירה בצוואה רק לשתי בנותיה וערעורו של האח נדחה
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור שהוגש בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

בקשת רשות ערעור נסובה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.8.2018 (רמ"ש 66153-07-18, השופט ח' שרעבי). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה מיום 25.6.2018, מיום 11.7.2018 ומיום 26.7.2018 בשלושה תיקים שאוחדו (תמ"ש 58676-02-17, השופטת ר' באום).


רקע והליכים קודמים

מקורה של הבקשה בסכסוך ירושה בין אחים. אבי המשפחה המנוח בנה עוד בחייו בית על חלקה בכפר מזרעה (להלן: המבנה ו-הכפר), שבהמשך שופץ וחולק לחמש יחידות דיור. יחידת הדיור שבה גר המבקש, בנו של המנוח, מתפרסת על שתי קומות של המבנה, וכוללת גם סלון ומטבח שהיו בשימושם של ההורים המנוחים (להלן: החלל המשותף). האב נפטר עוד בשנת 2006, מבלי שהותיר אחריו צוואה, ואילו האם (להלן: המנוחה) נפטרה בשנת 2016, והותירה צוואה מאותה שנה שבה ציוותה את יחידת הדיור שבה התגוררה – ובכלל זאת את החלל המשותף – למשיבות, בנותיה (להלן: הדירה).

למען שלמות התמונה, יצוין כי בני משפחתם של הצדדים מחזיקים בכפר במבנים שהקימו לאורך השנים, אך הבעלות על הקרקעות שעליהן המבנים ממוקמים אינה רשומה במסודר. לפיכך, הם מנהלים כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה להסדרת הבעלות האמורה כך שכל אחד מבני המשפחה יהיה בעליו של המקרקעין בו תפס חזקה, בכפוף להוראות בדבר תשלומי איזון (ת"א 54183-03-15).

ביום 27.2.2017 הגישו המשיבות לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן צו שימנע מהמבקש להיכנס לדירה, הכוללת כאמור את החלל המשותף. בהמשך לכך, הגישה המשיבה 3 לרשם לענייני ירושה בקשה לקיים את צוואת המנוחה. המבקש הגיש מצדו התנגדות לקיום הצוואה, כך שהתיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה והדיון בשלושת התיקים שפורטו לעיל אוחד לבקשתו.  

בהמשך לאמור, נתן בית המשפט לענייני משפחה שלוש החלטות אשר בהן עוסקת הבקשה דנן:

בהחלטתו הראשונה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי תחילה יש להכריע בשאלת תקפותה של הצוואה ורק לאחר מכן בבקשה לצו מניעה. ביום 10.7.2018 המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שכוונה גם למתן הוראה לפיה תיראה התביעה למתן צו מניעה "כעתירה להצהרה לפיה המנוחה הייתה בעלת הזכויות בנכס נשוא (כך במקור – ד' ב' א') הצוואה". בכך כיוון המבקש לבסס טענתו שהמנוחה ציוותה להוריש דירה שאינה רשומה בבעלותה.

בהחלטתו השנייה דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי סדר הדיון שנקבע יתרום להבהרת המצב. בית המשפט לענייני משפחה אף ציין כי אין בכוונתו להיעתר לבקשתו השנייה של המבקש. בהקשר זה, צוין כי המבקש שותף לתביעה שנסבה על הסדרת הזכויות בדירה על שם בני המשפחה, ומטעם זה הוצע לו לשקול "האם הוא מבקש להוסיף ולטעון במסגרת ההליך טענות סותרות אשר עלולות לפגום בטענות המועלות בפני בית המשפט המחוזי".     

בהחלטתו השלישית הורה בית המשפט לענייני משפחה למבקש להגיש תצהיר מתוקן עד ליום 6.9.2018, בציינו כי המבקש פעל בניגוד להחלטותיו הקודמות והגיש תצהיר הכולל התייחסויות לצו המניעה. במהלך פרק זמן זה, נתן בית המשפט לענייני משפחה למבקש הזדמנות נוספת להגיש בקשה למינוי מומחה לבחינת טענתו להעדר כשירותה של המנוחה כמצווה בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בעניינן של שלוש ההחלטות, ובה טען בין השאר כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מהקשר בין שלושת התיקים המתנהלים בינו לבין המשיבות, וחסם אותו מפני העלאת טענות הרלוונטיות לשאלת תוקף הצוואה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי לא שוכנע שייגרם נזק למבקש או שייפגעו זכויותיו אם טענותיו יידונו במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן. בית המשפט המחוזי ציין כי יש היגיון בדיון בתוקף הצוואה לפני הדיון בהיקף העיזבון, בשל השלכת הדברים על ההצדקה להוצאת צו מניעה. כמו כן, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא חסם בפני המבקש האפשרות להעלות את טענותיו השונות, ואף ניתנה לו הזדמנות חוזרת להגיש בקשה למינוי מומחה לבחינת כשרות המנוחה.

בקשת רשות הערעור
הבקשה האחרונה מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, טרם נדונה בבית משפט זה השאלה אם ניתן לטעון כבר בהליך התנגדות לקיום צוואה כי המצווה ציווה רכוש לא לו, וכן טענות שעניינן אי-חוקיות, אי-מוסריות או העדר אפשרות לבצע את הצוואה. בנוסף, מדגיש המבקש כי הדירה אינה רשומה כעת על שמו או על שם המשיבות. על כן, כך נטען, דחיית הדיון בעניינה עלולה להעמידו במצב שבו כבר הועברו הזכויות בה לצדדים שלישיים.

לאחר שבית המשפט בחן את טענותיו של המבקש הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, ברגיל אין להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות של הערכאה הדיונית הנוגעות לסדרי דין ולדרך ניהול ההליך. התערבות בהחלטות מעין אלו שמורה למקרים חריגים (רע"א 4764/07 נשיא נ' נשיא, פסקה 9 (20.1.2008); בע"ם 7683/11 פלונית נ' פלונית, פסקה 4 (17.7.2012)). המקרה שהוצג אינו נמנה על מקרים אלו. בית המשפט העליון לא השתכנע כי ייגרם למבקש עיוות דין, או כי תיפגע זכותו להעלות את טענותיו – במועדים ובהליכים שהתווה לכך בית המשפט לענייני משפחה (ראו והשוו: בע"ם 2596/17 ‏פלונית נ' פלונית, פסקה 10 (5.4.2017)). למותר לציין כי המבקש אף יוכל לערער על ההכרעות הסופיות בהליכים המתנהלים בעניינו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום רביעי, 19 בדצמבר 2018

מי יכשיר את פקחי התנועה ?


מי יכשיר את פקחי התנועה ?
בית המשפט העליון דחה עתירה לעצור את קורסי ההכשרה לפקחי התנועה למרות הטענות על הבעייתיות במכרז
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט? - ערוץ 7

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.7.2018 ומיום 1.8.2018 (עת"ם 14022-07-18, סגנית הנשיאו' מרוז). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגישה המבקשת למתן צו ביניים.

ביום 5.7.2018 הגישה המבקשת, חברה שעוסקת בתחום של "שירותי אבטחת כבישים", עתירה מינהלית המכוונת להפסקת ההתקשרות בין המשיבה 1, המועצה המקומית קריית עקרון (להלן: המועצה) לבין המשיבה 2, חברת הנתיב הנדסת תנועה בע"מ (להלן: חברת הנתיב) בעניין קורס פקחי תנועה. בד בבד המבקשת הגישה בקשה למתן צו ביניים לפיו יופסק הקורס עד להכרעה בעתירה.
עו"ד נועם קוריס ושות

על פי הנטען בעתירה, בהתאם להסכם שהושג בין המועצה לחברת הנתיב מקיימת האחרונה קורס להכשרת פקחי תנועה מוסמכים במתנ"ס בשטח המועצה, כאשר תושבי המועצה המשתתפים בקורס לא משלמים בעבור ההכשרה ואף חלק מבוגרי הקורס מיועדים להעסקה על ידי המועצה. כמו כן, חברת הנתיב לא משלמת למועצה עבור השימוש בכיתת הלימוד במתנ"ס. המבקשת טענה כי היה על המועצה לפרסם מכרז בנושא בטרם התקשרה עם חברת הנתיב, וכי מכל מקום המועצה אינה יכולה להסכים על הסמכה של פקחי תנועה, עניין שהסמכות בו מוקנית באופן בלעדי למשטרת ישראל.

המועצה הגישה תגובה לבקשה למתן צו ביניים, ובה טענה, בין היתר, כי העתירה והבקשה לוקות בשיהוי וכן כי המבקשת אינה נקיית כפיים שכן היא עצמה מנהלת קורס דומה ומתקשרת לגביו בהסכמים עם רשויות מקומיות אחרות, גם כן שלא במסגרת מכרז. בעקבות זאת המבקשת הגישה בקשה להגיב לתגובה. ביום 17.7.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה למבקשת להגיש תגובה עד ליום 19.7.2018.

בטרם התקבלה תגובת המבקשת, גם כן ביום 17.7.2018, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו ביניים על הסף. בית המשפט המחוזי קבע כי העתירה והבקשה לוקות בשיהוי, מאחר שהמועצה פרסמה את כוונתה לקיים את הקורס באמצעות חברת הנתיב כבר בחודש מרץ 2018, וכן כי הקורס כבר החל. עוד נקבע כי הפסקתו או ביטולו של הקורס יפגעו בתלמידים שאותם המבקשת לא צירפה כמשיבים לעתירה. מעבר לכך, ולגוף הדברים, ציין בית המשפט המחוזי כי המועצה הצהירה שהעסקת פקחי תנועה כפופה באופן מוחלט למתן הסמכה מטעם המשטרה, כי עובר למועד פתיחת הקורס היא קיבלה התחייבות חד משמעית מצד חברת הנתיב לפיה הקורס עומד בדרישות המשטרה, וכי ממילא לא ייחתם כל מסמך בזיקה לקורס או להסמכתם של התלמידים ללא אישור מטעם המשטרה. בית המשפט המחוזי ציין כי הצהרה זו שומטת את הקרקע מתחת לטענות המבקשת, וכי בהקשר לכך נפל פגם גם באי-צירופה של משטרת ישראל כמשיבה לעתירה. לבסוף, ובכל הנוגע לשאלה של חובת המכרז, ציין בית המשפט המחוזי כי המקרה דנן מצוי "בתחום האפור", בהתחשב בכך שהשירות שהעמידה חברת הנתיב למועצה הוא ללא תמורה ואין מידע על הטבה עקיפה ממנה נהנית חברת הנתיב, למעט העמדתה של כיתת לימוד לרשותה. מכל מקום, ציין בית המשפט המחוזי כי בהתאם להצהרת המבקשת עלותו של קורס מסוג זה עומדת על סך של כ-20,000 שקלים, כך שלפי סעיף 3(3) לתקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987 דומה כי קיים לגביו פטור מעריכת מכרז פומבי.

ביום 1.8.2018 המבקשת הגישה בקשה נוספת, ובה טענה כי מאחר שניתנה לה האפשרות להגיב לתגובת המועצה, לא היה מקום להכריע בבקשה למתן צו ביניים בטרם קבלת התגובה האמורה. במסגרת בקשה זו הוסיפה המבקשת ופירטה את טענותיה בעניין תגובת המועצה.

בו ביום ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, ובה נקבע כי אין מקום לשנות מההחלטה הקודמת שניתנה. בית המשפט המחוזי עמד על כך שנתונה לו הסמכות להכריע בבקשה לסעד זמני גם בלא תשובה. כן צוין כי "נימוקי ההחלטה אינם נסמכים אלא על עובדות שנטענו על ידי העותרת".

בקשת רשות הערעור שהוגשה לעליון נסבה על שתי החלטותיו האמורות של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי נפל שיהוי בהגשת העתירה והבקשה לצו ביניים, שכן בפרסום מטעם המועצה בחודש מרץ 2018 לא צוין מועד פתיחתו של הקורס. כמו כן, לטענת המבקשת הקורס מצוי בשלב התחלתי, כאשר בחודש יולי נערך רק מפגש היכרות למשתתפים בו, ותו לא. בנוסף, המבקשת חוזרת על טענותיה בעניין הקושי במישור הסמכת הפקחים והצורך לעמוד בתנאים של משטרת ישראל, בהדגישה כי ההצהרות שמסרה המועצה בהקשר זה אינן מספקות. כמו כן, המבקשת חוזרת על טענותיה בכל הנוגע לתחולתה של חובת מכרז בנסיבות העניין. לבסוף, המבקשת מלינה על כך שהחלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה עוד בטרם התקבלה תגובתם לתגובת המועצה, חרף העובדה שניתנה לה הרשות להגיב באותו היום ממש.

לאחר שבית המשפט העליון שקל את הדברים הוא סבר כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, התערבות של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים תיעשה במקרים חריגים בלבד (ראו: בר"ם 3900/17 דאמו הנדסה אזרחית בע"מ נ' מועצה מקומית שיבלי אום אל ג'נם, פסקה 12 (16.5.2017)). איני סבורה כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

אכן, במקרה זה נושא השיהוי הוא בעל משקל משמעותי בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות, בהתחשב בכך שהקורס כבר החל. מן העבר השני, דומה כי החשש לפגיעה באינטרס הציבורי אינו משמעותי בכל הנוגע לאופן הסמכתם של פקחי תנועה, בשים לב להבהרה של המועצה באשר לכך שהיא עצמה אינה מבצעת פעולת הסמכה כלשהי, אלא משטרת ישראל, וכי הקורס מכוון להכשרה בלבד. הדברים אמורים אף מבלי להתייחס לטעמים אחרים שצוינו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה אי צירוף משיבים כנדרש.

בנסיבות אלה, אף אין צורך לקבוע מסמרות בעניין סיכויי הערעור. אלה בהכרח "נתונים בספק" כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בשים לב לחשיבות העקרונית הנודעת להקפדה על חובת מכרז, כמו גם על החובה הלא סטטוטורית לקיים שוויון הזדמנויות. 

לבסוף, בדבר טענות המבקשת כנגד המועד שבו התקבלה ההחלטה מצדיקות את ביטולה. אמנם, יש להצטער כי ההחלטה ניתנה במקביל להחלטה המתירה למבקשת זכות תגובה. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 1.8.2018 – הוא לא היה מחויב בקבלת תגובת המבקשת טרם הכרעה בבקשה למתן צו ביניים. מכל מקום, טענותיה של המבקשת שאותן ביקשה להציג בפני בית המשפט המחוזי נכללו לבסוף הן בבקשה שהוגשה ביום 1.8.2018 והן בבקשה שבפני העליון, ובית המשפט העליון לא ראה שיש בהן כדי לשנות מהמסקנה האמורה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שישי, 27 ביולי 2018

המרכז הארצי לזכויות הגבר במשפחה ישלם פיצוי


המרכז הארצי לזכויות הגבר במשפחה ישלם פיצוי
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

בית המשפט העליון דחה ערעור של המרכז לזכויות הגבר במשפחה בעניין סכסוך בנוגע להסכם נטען בין המשיב 1 (להלן: המשיב) לבין המבקש 2, "המרכז הארצי לזכויות הגבר במשפחה" (להלן: המרכז). על פי הנטען, לאחר שהמשיב נקלע למשבר משפחתי הוא פנה למרכז שהציג עצמו כגוף המספק מידע ושירותים בענייני נישואין וגירושין. בהמשך לכך התקשרו הצדדים בהסכם למתן השירותים האמורים תמורת 55,000 ש"ח (להלן: ההסכם). לטענת המשיב, במועד החתימה על ההסכם שילם למבקש 3, מנהל המרכז, את מלוא הסכום האמור במזומן. לעומת זאת, לטענת המבקשים, המשיב לא שילם לידיו סכום כלשהו. מוסכם על הצדדים כי לאחר חתימת ההסכם הפנה המרכז את עניינו של המשיב לעורכת דין כדי שתטפל בפתיחת הליך גירושים בבית הדין הרבני תמורת 7,000 ש"ח. לאחר הגשת התביעה לבית הדין הרבני החליט המשיב לנסות לשקם את נישואיו ולפיכך פנה למרכז כדי שישיב לו את רוב הסכום ששילם לו. המרכז סירב לבקשה בטענה כי המשיב לא שילם לידיו דבר; ובהמשך לכך אף הגיש נגדו תביעה באמצעות המבקשת 1. המשיב מצדו הגיש תביעה שכנגד לאחר שהסכים למחוק תביעה קטנה שהגיש קודם לכן באותו עניין.
המרכז הארצי לזכויות הגבר במשפחה ישלם פיצוי

ברקע הדברים יוער כי במהלך בירור ההליכים הגישו המבקשים 1 ו-3 תובענה נוספת נגד המשיב 2 ובת זוגו וביקשו לאחדה עם ההליכים דנן. ביום 8.5.2017 דחה בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט א' ויצנבליט) את הבקשה משקבע איחוד הדיונים יוביל לעיכוב בהכרעה בהם; וכי בנסיבות העניין איחוד התיקים לא ייעל את הטיפול בכלל ההליכים.

ביום 5.8.2017 דחה בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט א' ויצנבליט) את תביעת המרכז וקיבל באופן חלקי את תביעתו שכנגד של המשיב. נקבע כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי שילם סכום של 55,000 ש"ח למרכז על פי ההסכם. עוד נקבע כי ההסכם האמור אינו חוקי נוכח פסק דין קודם שאסר על המרכז, בין היתר, לשדל אדם למסור עבודה משפטית לעורך דין; וכי לפיכך על המרכז להשיב לידי המשיב 46,470 ש"ח, הם הסכום ששילם המשיב למרכז בניכוי הסכום ששולם לעורכת הדין בתוספת מע"מ. בנוסף חויבו המבקשים לשלם את הוצאות המשפט של המשיב בסך 10,000 ש"ח.

המבקשים ערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) דחה את הערעור על בסיס תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט קבע כי אין בסיס להתערב בממצאי העובדה שקבע על ידי בית משפט השלום; כי אלה תומכים במסקנה המשפטית שנקבעה על בסיסם; וכי לא התגלתה טעות שבחוק. עוד נקבע כי לא נמצא פגם בהחלטה שלא לאחד את הדיונים כאמור לעיל. המבקשים חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

מכאן הבקשה האחרונה לפיה לטענת המבקשים, חיובם בתשלום הוצאות בגובה 20,000 ש"ח נוגדת את כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 ואינה יכולה לעמוד. עוד נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי שהותיר על כנן את קביעות בית משפט השלום שלפיהן המשיב שילם לידי המרכז את מלוא הסכום; כי ההסכם אינו חוקי וכי עקב כך קמה חובת השבה; וכי אין להורות על איחוד הדיונים.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה ובנספחיה הוא מצא כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו מועלית שאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 7485/16 זק'ונט נ' האפרתי, פסקה 4 (16.11.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בענייננו נקבע, אין בטענות המבקשים כדי לגלות שאלה כאמור ואף המבקשים אינם טוענים שכך הדבר. טענות המבקשים הן ערעוריות במהותן ומכוונות בעיקרן לקביעת ממצא עובדתי בדבר התשלום שבוצע מהמשיב למרכז וליישום הדין הנובע מכך בנסיבות המקרה הפרטני. כידוע, טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות כאמור (רע"א 8796/17 החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי סוכנות לביטוח (1992) בע"מ נ' סיני סוכנות ‏לביטוח בע"מ, פסקה 6 (2.5.2018); רע"א 5198/16 ברוור נ' הורן את לייבוביץ בע"מ, פסקה 4 (16.11.2016)). גם טענות המבקשים ביחס לאיחוד הדיונים עניינן ביישום הדין בנסיבות העניין ואינן מצדיקות מתן רשות כאמור, בפרט נוכח אמת המידה המצמצמת אף יותר הנוהגת ביחס למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של הערכאה הדיונית בנוגע לניהול הדיון (רע"א 4479/11 סבן נ' ניזרי, פסקה 6 (14.8.2011)). לבסוף, גם בטענה בדבר גובה ההוצאות אין כדי לסייע בידי המבקשים בשים לב לאמת המידה המצמצמת בקשר לפסיקת הוצאות על ידי הערכאה הדיונית, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (רע"א 2866/18 חן נ' ברוש, פסקה 7 (7.5.2018)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.